27.12.2021
בבוקר זה משחרר אני מתוכי את ההתנשאות.
כאשר מצוי האדם במהלך דרכו אל עבר ייעודו ומביט הוא על הדרך אשר גמע זה מכבר ועוד מביט ומשקיף על המשך דרכו העתידית, רואה הוא בין היתר עוד אנשים כמוהו, כאלה אשר משרכים את דרכם אל עבר ייעודם המובהק, כאשר מתוך כל האנשים הללו מייצר אותו אדם תקשורת ומגע אך ורק עם אותם אשר מוצא הוא שפה משותפת עמם.
משמעות הדבר הינה כי ממש כמו בטבע, כאשר בעלי חיים מייצרים תקשורת מקרבת ואינטואיטיבית עם בני מינם כל גם האדם, שהוא חיה חברתית.
הצורך המצוי אצל האדם, כל אדם, לקרבה אנושית ולרצון נשמתי לא להיות בודד מהווה את הבסיס ליצירת הקשר עם בני מינו וכך שאדם אשר עוצר מעת לעת במהלך הדרך ומקבל יחס ונותן יחס אנושי לאנשים כמותו, שנרי נובע הדבר בין היתר מתדר החברותיות שהוא ההפך לתדר ההתנשאות.
מקור ההתנשאות באופן המילולי מרש את העובדה כי האדם המתנשא, כמו חש שהוא גבוה מעל כולם ומרומם מעל כולם בשל תכונותיו העילאיות.
משמעות הדבר הינה כי כאשר אדם מתנהג בצורה מתנשאת שאז נוהג הוא כלפי אחרים בזלזול, בהתערבות ובשחצנות מאחר ולפי תחושתו הוא חש נעלה ביחס לאחרים.
ואולם דווקא התנהגות שכזו משקפת באופן ברור ומובהק כי אין הדברים כך כלל וכלל ואדם אשר נוהג כלפי אחרים בהתנשאות, נובע הדבר דווקא מתוך חוסר ומחסור ביחס לאחרים ואולם נובע הדבר ממחסור בביטחון עצמי בינו לבין עצמו.
כאשר חש אדם מסוים חוסר ביטחון ביחס למידת יכולותיו ביחס לאחרים, שאז ינסה לגמר ואף להנמיך אנשים אשר חש הוא כי הם מעליו.
יצר התחרות הטבוע וצרוב באדם, גורם לו דווקא לאיתות ולסמן כי הוא מיחצן את התחושות הללו דווקא באופן הפוך ובאופן הפגנתי.
ההשוואתיות והשיפוטיות מובילות את האדם לחוש תחושות של ריחוק מאחר וכאשר מבצע האדם השוואה בינו לבין אחרים, שאז מסוגל הוא להבחין בפערים המצויים בינו לבין אחרים ובמידה וחש הוא לאחר ביצוע ההשוואתיות כי נחות הוא לדעתו ביחס לאחר, שאז מתחיל הוא לשפוט את האחר באופן כזה אשר מתפרש ומתהווה כהתנשאות.
כוונת הדברים הינה כי כאשר נתקל אדם מסוים באדם אחר אשר לכאורה שווים הם ובאים ממעמד דומה שאז משווה הוא את תכונותיו האחרות מאחר וההשוואתיות צרובה באדם ממש כמו בטבע, כאשר בלהקה של אריות קיים אותו אחד אשר אותו אחד אשר מרביע את הנקבות בזרעו המוברש וכך שאותן תכונות בדיוק חלחלו גם הן לאותו פרופיל DNA שלו וכך שאותה השוואתיות יצרית מובילה את האדם להשוואתיות וכאמור גם לשיפוטיות ולהתנשאות שבאה מיד אחריה.
האדם הממוצע, מייצר עבור עצמו אזור נוחות אנושי ובו נמצאים לרוב אנשים אשר גורמים לו לחוש רצויים, נינוחים ורגועים, וכך למעשה אין מקום מבחינתם לאנשים אשר גורמים להם לחוש נחותים ולא ראויים.
ואולם דווקא בגלל שאותו אדם מתעדף עבור עצמו את כלל השאיפות והתכונות אשר מבקש הוא למצוא אצל אנשים הקרובים אליו, מגלה הוא קושי גדול להכיל אנשים אשר לתחושתו מוצלחים הם ממנו, טובים הם ממנו, חכמים הם ממנו וכל הלאה מאחר ומבחינתו מערערים הם על מעמדו ודוחקים הם אותו לשוליים וכך שמבלי לשים לב ומבלי להתכוון, מתרחקים הם מאנשים שמוגדרים אצלו כטובים יותר מבלי שיבינו את הסיבה האמיתית מאחר ומשקפת היא נחיתות אשר חשים הם מבלי להיות מודעים לכך ולכן יקומו אנשים רבים ויעידו כי מתעבים הם אנשים אשר נוהגים בהתנשאות.
המודעות העצמית אשר קיצת לאדם משקפת עבורו מציאות מסוימת אשר יכולים ורוצים הם להכיל ואולם מעטים הם האנשים אשר יעידו על עצמם בכנות ראויה כי הם מתנשאים, שחצנים ורברבנים.
מן העבר השני, כאשר מתבקש אדם מסוים להעיד על עצמו ועל תכונותיו בפני אחרים שאז לרוב ינקבו במספר תכונות אשר יכולות להתפרש כחיוביות ואולם רוב האנשים יפגינו כלפי חוץ דווקא איפוק, צניעות ונועם הליכות מבלי קשר ממשי למציאות וזאת על מנת לייצר כלפי חוץ מעטפת אשר לא תיצור התנגדות או תגובתיות שלילית אשר נתפסת כבלתי נעימה.
באופן כללי, אנשים אשר מודעים לעצמם ולתכונות הבולטות שלהם כגון חוכמה, פיקחות, חדות לשון ושנינות, ישתדלו להפנים את אותן תכונות מאחר וניסיון העבר לימד אותם כי רוב האדם יפרש תכונות אלו כשחצניות ורברבניות ממש כמו הטווס אשר פורש את נוצותיו היפיפיות.
הקונפליקט העמוק בין אדם אשר ניחן בתכונות אשר יוגדרו כתכונות עילאיות ובין אדם אשר זכה לתכונות סטנדרטיות הינו עצום מאחר והקושי אשר מצוי באותם פערים מייצר לאדם, לכל אדם, את אותה השוואתיות אשר כאמור גוררת בעקבותיה את השיפוטיות וכאמור גם את ההתנשאות.
משמעות הדבר הינה כי דווקא התכונות העילאיות כגון חוכמה, פיקחות, תבונה, שנינות, וחדות לשון ומחשבה דומה כי עלולות להתפרש עבור אנשים מסוימים דווקא כתכונות מתנשאות במידה ואותו אדם יעיד על עצמו ככזה ולכן עדיף לאותו אדם אשר ״נחשד״ בעודפים של חוכמה, שיצניע את הדבר על מנת שלא יואשם בהתנשאות חלילה.
כאמור, אותו פער מהווה את מרכז עולמם ואת המשמעות הגדולה ביותר לאותם הללו אשר אותה חוכמה ואותה פיקחות מהווה במקרים רבים מכשלה במקום יתרון.
כאשר האדם המסוים אשר ניחן בתכונות נעלות מתוקף תכונותיו הצרובות בו או מתוקף הידע אשר חשוף הוא אליו ומשמש אותו בקלות רבה יותר מאשר אחרים שאז עליו לקבל זאת כעובדה וכמתנה ועליו להיות אסיר תודה על כך. יחד עם זאת, לאותה מודעות עצמית יש גם מחיר כבד שעליו להשלים איתו ואף לשלם אותו.
המחיר הוא צניעות והקפדה רבה לא להיכשל בלשונך כאשר מנהל אתה דין ודברים עם כאלו אשר אינם מחוברים לעצמם במידה ראויה.
התנשאות הינה שלילית והללו אשר מתנשאים הם בכוונה, לא ניתן לטעות בתדר המתנשא ומסמן שכך, על האדם המחובר והמודע לעצמו לנהוג כלפי חוץ בענווה, בצנעה ובנועם ולהפגין את ידענותו הרבה אך ורק אם מתבקש הוא. במידה ומקפיד אותו אדם על הדברים, שאז לא יקימו לו אויבים ומתנדבים.
במהלך הדורות בצבצו פה ושם אנשים מסוימים אשר זכו בהכרה סביבתית על מידת ידענותם, חוכמתם ופיקחותם ומתוקף כך, שימשו בתפקידים אשר במסגרתו הפגינו באופן מובהק את אשר יודעים הם ומדובר במנהיגים רוחניים אשר ריכזו סביבם עדת מעריצים ומאמינים אשר שמעו בצמא את דבריהם, ללא משוא פנים וללא חדש כי מתנשאים הם או רברבנים ומוחצנים.
מנהיגים רוחניים, רבנים ושכמותם ידעו לרתום את הידע המצוי והגלום בהם באופן צנוע וללא שום סממן חיצוני של התנשאות ורברבנות ולכן התבוננות בהם נותנת לאדם המודע את היכולת להבין משמעותה של צניעות מובהקת.
ללא אותן תכונות אשר מעניקות לאדם הממוצע את ההגנה הווירטואלית מפני ההתנשאות מאפשרת לאדם המורם מעם את זכות הדיוק בין אנשים אשר לא זכו למחנה אשר זכה הוא וכך יכולים הם לחיות זה לצד זה בשלום.
יכולתו של האדם המסוים אשר מחובר הוא כל העל למקורות הידע ואשר דרכו ומעשיו מונחים על ידי תחושות פנימיות הנובעות ממאגרי ידע חיצוניים להשתלב ביחד עם יתר האדם ועם כאלו אשר אינם כמוהו מהווה עבורו את מהות הקיום היומיומי. מה הכוונה?
כאשר מצוי אדם מצעים בתודעת ידע רחבה ונעלה, שאז יכול הוא להבין כי אנשים אחרים לא מגיעים אל יכולות קליטת הידע שלו ומאחר וכך, אין הוא מבצע השוואתיות וגם לא שופט הוא אותם על כך אלא מקבל את הדברים כעובדה.
משמעות הדבר הינה כי אדם נעלה חייב לשמור על עצמו ועל נפשו בקפדנות רבה מאחר ובמידה ויפגין שלא לצורך את יכולותיו, יזכה לקטינות של ביקורת, שיפוטיות וכמובן שיקומו לו מתנגדים ואויבים רבים אשר יאשימו אותו בהתנשאות, שחצנות רברבנות וזלזול.
כאשר אותו אדם מודע ליכולותיו, יכול הוא להשתמש בהן כאות נפשו ואולם עליו לעשות זאת בצנעה ללא הפגנת הדברים כלפי חוץ ובדיסקרטיות רבה על מנת לא לבלוט תרתי משמע.
כאשר אדם מודע ליכולותיו הפנימיות שאז אין בו את הצורך ואת החוסר. מה הכוונה?
כאשר אין לאדם צורך להפגין כלפי חוץ את הבנתו, חוכמתו וידענותו, שהרי מלא הוא בעצמו ומאזן הוא ברחה האנרגטית ולכן אין לו את הדחף להוכיח כלפי עם ועולם את מידת מצלחתו וכישרונותיו ומן העבר השני במידה ואין לו את האמונה בעצמו ופועל הוא מתוך רצון עלים להוכיח לאחרים כמה הוא חכם, שאז נובע הדבר דווקא מתוך מחסור וחוסר מבחינתו.
האנשים המורמים מעם, אותם מעטים אשר קיימים, תמיד יהיו צנועים ושקטים ויפעלו תמיד לטובת הכלל ולא לטובתם שלהם מאחר ובני אור הם.
