תכונות נעלות אשר קיימות אצל אדם או חפץ גורמות לאנשים מסויימים להעריץ מישהו.
ההערצה אשר היא למעשה הפניה השלילית של הערכה באה לידי ביטוי במספר לא קטן של צורות ואופנים.
הערצה נובעת מכח גדול לפעמים מודע ולפעמים לא של מושא הערצה. כאמור מתוך מקום של יכולת אמיתית ולעיתים מתוך מקום של פחד גדול מצד המעריצים.
בימי קדם הערצה לבטח נבעה רובה ככולה ממקום של פחד ולכן מקובלת המילה הערצה מלשון עריצות אשר קיבלה משמעות חזקה של פחד מוות מתוך מקום של מי שלא סוגד לשליט העריץ שהרי יבולע לו ויהפוך לאויבו של השליט העריץ ועל ידי כך ימצא את מותו באופן הנורא מכל.
מתוך כל זה יתבססו יותר ויותר שליטים עריצים אשר שלטו ביד קשה על נתיניהם וכמות השליטים אשר לא כפו את עצמם ודעותיהם על העם אלא בכח החמלה היו מעטים.
ואולם דומה שאם לשליט אין כח הרתעה מסויים שהרי אין בידו את הסמכות להורות לאנשיו מה לעשות ואז תתפתח אנרכיה.
זהו ההיגיון שמחבר את כל מי ששולט בכח ובפחד ובאימה ועל ידי דרך של הפחדות על אנשים ולמעשה אמור להיות אחרת.
שליט או מנהיג נערץ, הוא דמות רבת שררה וכח והילה מאוד מיוחדת רק עבור אנשים שמעריכים ומכבדים כח מצד מי שהם מקבלים את סמכותו ואת מרותו.
אנשים חזקים מוצאים את עצמם לא מעט פעמים מוסטים לכוון התקיפות על מנת לגרום לאנשים אשר בסמכותם לבצע פעולות מסוימות וזה למעשה ההבדל המאוד משמעותי בין היכולת שלך כאדם מוביל, לייצר את הדחף המאוד מסויים הזה לגרום לאנשים לעשות מה שאתה רוצה ומה שאתה מאמין ממקום של רצון כנה ואמיתי או ממקום של חוסר ברירה וממקום שיקרי אולם מאולץ מסיבות כאמור של פחד.
היכולת של משה רבנו להנהיג את עם ישראל הגיעה פרט לעובדה כי הוא היה בחור חביב ונחמד, לא כריזמטי במיוחד, בעל תכונה שמאוד מקשה על אנשים לפקד ולהנהיג – הוא היה מגמגם נוראי ואי אפשר היה להבינו תמיד לכן אחיו הבוגר ממנו, אהרון היה צמוד אליו על מנת לתרגמו ולהבהירו, משה היה שליח אלוהים והיה מעת לעת מפגין מעשי ניסים שגרמו לעדת מאמיניו להאמין בו מכח המיסטיקה, האותות והמופתים ולמעשה כן מפחד גדול כי יש לו יכולות כישוף וזה כידוע מפחיד.
משה רבנו הפגין בעת יציאת מיצרים כמה וכמה פעמים את יכולותיו המופלאות, להוריד גשם, לצבוע את מי הנילוס לאדום, להוריד על המצרים מכות ובשורות רעות אשר בסופו של דבר אילצו את המצרים לשחרר את עם ישראל מעבדות לחירות לאותו מסע די מטלטל 40 שנה במדבר לצורך “חינוך מחדש” תרם יקבל את נחלת אבותיו כפי שהובטח לו וכפי שגורם עד היום למחלוקות עם עמים אחרים על נחלה זו, הלוא היא ארץ ישראל ההיסטורית.
משה נעזר על ידי הוראותיו של אלוהים כדי לשלוט בעמו ולמעשה בין אם בצדק ובין אם לא, לכל מנהיג ולכל שליט בין אם הוא נערץ ובין אם לא ובין אם הוא עריץ ובין אם לא, קיימת באיזשהו מקום התחושה כי הוא נעלה ומורם מאחרים או לפחות האחד הנבחר.
אותה דמות מיתולוגית של “האחד” משותפת לכל מיני אנשים שמשמעותם מעט מיסטית מאחר ובדרך כלל, אותו אחד שנבחר לא ביקש ולא רצה והדברים למעשה קרו באופן שאיש לא צפה ואיש לא חזה אלא הדברים פשוט קרו מתוך צרופי מיקרים וללא תכנון מוקדם אלא לפי רצף של התרחשויות מוזרות.
משמעות האמונה בהחלטה של ה”אחד” הנבחר היא למעשה מאוד משמעותית מאחר וכזכור אותו נבחר לא ביקש לעצמו את הדבר אלא פשוט קיבל בהכנעה את גורלו ואת יעודו והאמין בכל ליבו כי זוהי שליחותו, כנראה שבמקרים רבים, אין משהו ממשי אשר קושר את המנהיג הנבחר שעומד בראש ומקבל את ההחלטות אלא רק האמונה.
אותו אדם אשר מאמין בלב שלם בדרך ויש לו את הכלים להנהיג למעשה מייצר פה חיבור מאוד משמעותי ויש לציין שגם מאוד עוצמתי מאחר וחלק ניכר מתוך הכלים אותם יש למנהיג היא היכולת לסחוף אחריו ולא משנה כרגע אם יכולת זו היא ממקום של כח חיובי או כח שלילי אלא פשוט ממקום של כח, כשכל אחד לוקח את ההגדרה לעצמו האם אותו כח ואותה עוצמה היא חיובית בשבילו או שלילית.
דבר ברור ומובן שלמנהיגים דתיים אשר כוחם נחשב לעוצמתי ביותר בעולם הישן, יש את הדת כפלטפורמה אשר למעשה נותנת את המסורת לשלוט כגון רבנים, בני רבנים, שושלת של דם אצולה אצל מלכים ונסיכים כאשר למעשה מספיק שאתה צאצא של מנהיג נערץ רק על מנת שזה יספיק.
במדינות בעלות משטר מסויים הקשר המשפחתי למשפחת המלוכה למשל באנגליה, הוא זה שמספק את הדרישות המינימליות לתפקיד כמו גם בימי הביניים בנסיכויות שונות שבהן השילטון עבר מאב לבנו והאם קיבל זאת בשתיקה עד אשר כאמור בצרפת הדברים השתנו ועברו אט אט לשילטון של העם ונציגיו הנבחרים.
כיום נחשבות מדינות מסוימות לשילטון דמוקרטי מלא ולמלך או לנשיא אין בדרך כלל סמכותיות משמעותיות אלא סימליות על מנת לשמור את המסורת ואת הכבוד לתפקיד לא רלוונטי.
גרמניה הנאצית אשר פעמיים בהיסטוריה, כל פעם תחת שם אחר, יצרה מהפכה של ממש בתולדות האנושות ורשמה פעמיים בהפרש של כמה עשרות שנים ובאופן מבהיל ולא הגיוני תמיד את אחת התופעות הקיצוניות ביותר והמשפיעות ביותר על האנושות המודרנית כאשר למעשה הגדיל לעשות אדולף היטלר שהאמין בכל ליבו שהוא הנבחר המיוחד לעשות את הסדר העולמי החדש ואכן כבר בסיפרו “מיין קאמפ” שבו רשם את האני מאמין שלו, דיבר על העליונות של העם הגרמני שהינו העם הנבחר וככזה לא יכול לסבול את התבוסה במלחמת העולם הראשונה ובכלל.
היטלר השכיל לקחת את המצב הנתון הקשה בגרמניה שאחרי מלחמת העולם הראשונה ולבנות מסביב לזה את השילטון הרודני שלו אשר בעזרת טובי ידידיו ומאמיניו בנה עם אשר גאוותו הלאומית גרמה לו לעשות את כל הדברים האפלים שעשה.
היטלר הינו דוגמא קיצונית אולם יש עוד ועוד דוגמאות קצת פחות קיצוניות אולם בכל זאת משמעותיות למנהיג שעל פיו ישק דבר ממקום של עריצות טוטאלית ואמונה והליכה כצאן לטבח אחר הרועה מבלי לערער פעמיים.
זוהי למעשה סוג של שטיפת מוח ושכנוע עצמי אוטו-סוגסטיה, כלומר שטיפת מוח עצמית אשר מאפשרת את הבלתי אפשרי לכאורה.
גם אדם אשר מצליח לרדת במשקל באופן קיצוני או לעשות פעולות אשר נראות על פניו מאוד קשות לביצוע, למעשה נובע הדבר מתוך אמונה אולם יותר מכך עקב שכנוע עצמי ברמות מאוד חזקות עד אשר זוהי ממש שטיפת מוח עצמית ורק כך עובדת.
האוטו-סוגסטיה יכולה לבוא גם ממקום של עם שמשכנע את עצמו ולטובתו כי כדי לעשות דברים מסוימים כמו גם כל תנועת מחאה שקמה ואוגרת את כוחו אט אט ובהדרגה.
אין זה אומר ששכנוע עצמי זה בהכרח דבר רע או שלילי אבל בתוך שזה דבר חריג ולא מקובל.
הערצה לאדם מסויים היום יכולה לבוא בעיקר מכוחה של הרשת החברתית אשר למעשה היא המקור לכל שטיפות המוח בימינו או מרשת האינטרנט באופן כללי כאשר כוכבים נולדים ומתים, אמונות נולדות וקורסות, רעיונות עולים והיכן שאין שטיפת מוח סוגסטיבית כנראה שאין יותר מידי עוצמה.
במקומות מסוימים בעולם בעיקר בארצות עולם שלישי, רשת האינטרנט נמצאת בידיה של הרשות השולטת ולמשל בטורקיה, יש תכנים מסוימים אשר אי אפשר להעלות כלל או אפליקציות מסוימות שאסור להשתמש בהם מתוקף חוק.
כיום כולם מודעים לעוצמה הענקית והאינסופית של הרשת והדברים קורים מהר מאוד ובהתמדה ראויה לציון.
הערצה כיום הינה זמנית וחולפת מהר ונתונה בעיקר לדברים אשר הינם שונים ומיוחדים.
כל אחד והדברים אותם הוא אוהב.
האמונה האמיתית יכולה לבוא בעיקר ממקום של קיצוניות ואמונה בדרך.
גם לשם דוגמא, הערצה למישהו מסוים יכולה להגיע אליו גם כאשר הוא עושה מעשים אשר לאדם הממוצע והרגיל הינם אסורים אולם העובדה כי הוא נערץ נותנת לו נסיבות מקילות במיקרים מסוימים.