השאפתנות

מקובל להניח כי האדם המצליח, בעל המוטיבציה, שהרי בכל זמן ובכל עת מתקיימת בו השאפתנות. ניתן בהחלט לאמר כי אדם אשר הינו שאפתן שאז הינו רוצה במשהו שאינו מתפשר לשתי פנים, להוט הוא להשיג דבר מה, בין אם כסף, בין אם רכוש, בין אם הישגים בתחומים מסוימים, כל דבר אשר כרגע לא מצוי ברשותו ואולם הדבר מהווה עבורו אתגר.
ואולם לא כל אדם שרוצה משהו מסוים, שאז באופן ברור ומובהק הופך הוא לשאפתן מאחר ורצון לחוד ושאפתנות לחוד.
דרגות שונות של אותו המסלול, אשר מתחיל במחשבה מסוימת אודות משהו שלא מצוי ברשותו של האדם או שמא לא מצוי באופן מספק שאז מתחילה אותה מחשבה לנקר במוחו ולא מרפה, וכך הופכת המחשבה לרצון אשר מחליט אותו אדם למלא וכאן מתחיל ההבדל המדוייק שהופך את הרצון לשאיפה.
השאפתנות היא למעשה מוחלטת וטוטאלית והינה כמו רצון אשר הינו מוחלט, בלתי מתפשר וקיצוני.
כמו הרבה דברים כך גם השאפתנות, מינון לא מדוייק ממנה, יכול להפוך לשאפתנות-יתר שנחשבת לשלילית.
נהוג לאמר כי האויב הכי גדול של “הטוב” הוא “הטוב מאוד”, במילים אחרות ניתן לאמר כי הרצון הבסיסי הוא להצלחה מצד כל אדם אשר מבצע דברים ובמטרה להצליח בהם ולא להיכשל אך למעשה המיפוי המדויק של הדברים, בדיוק כמו ילד אשר בכיתה ב’ או ג’ מתחיל להתמודד עם מבחנים וציונים כך גם עבור האדם הבוגר באותה ההקבלה. 
בתחילת הדרך כל ילד מקבל את הציון המושלם מאחר וקיימת מוסכמה אצל מורים בשכבות הגיל הנמוכות שיש להעלות ולבנות את הבטחון העצמי של התלמיד הצעיר באופן כזה שיקבל רק ציונים מושלמים ובהדרגה ניתן לו להבין שלהשיג ציון מושלם באופן עיקבי הינו אתגר בלתי אפשרי כמעט להשגה.
תלמידים שמגיעים לכיתות גבוהות יותר מתחילים עם הזמן שחולף לקבל ציונים פחות מושלמים כגון 90 או 80 וקיימת בהם סוג של אכזבה מאחר והם רגילים לציונים מושלמים של 100.
אט אט ובהדרגה הם מאפסים את התחושה מחדש והציון המושלם הופך להיות קיצוני ולא סטנדרטי וכך נבנה אותו תלמיד מושג היחסיות.
אותו תלמיד בדרך כלל משווה את הציון שלו אל מול שאר חבריו ללימודים ואם במבחן מסוים כל חבריו קיבלו ציון 100 ואילו הוא קיבל ציון 80 שאז משמעות הדבר עבורו הינה כי הוא נכשל כישלון מהדהד, למרות שכמובן אין זה נכון כלל.
אותה ההשוואתיות גורמת לו להרגיש בפסגת העולם במידה והוא מקבל ציון 90 ואולם שאר חבריו זוכים באופן מירבי לציון 70 שאז נחשב הוא לעילוי וגאון וכך חוזר חלילה.
הציפייה אשר מפתח אותו תלמיד הולכת ומקבלת צורות נוספות ומימדים נוספים ככל שהזמן עובר ונושא השגת ההישגים מקבל אף הוא פנים חדשות ומעניינות.
כאשר מתרגל אותו תלמיד להישגים מסוימים לצורך הדוגמא לציון 85 ולא פחות שאז ציון 80 יחשב בעיניו לכישלון, למרות שנשב לציון סביר מאוד ואף טוב.
מצד שני תלמיד שהתקבל לקבל ציון 65 בכל מבחן, שאז במידה ויקבל ציון 80 שהרי יחשב הדבר כעל שיא ופסגה נעלים עבורו ויתגאה הוא בכך עד מאוד.
משמעות הדבר הינה כי כל אדם משווה את עצמו לסוג מסוים של סקאלה בהתאם לציפיות שלו מעצמו.
עבור אותו תלמיד מושג הציונים וסולם ההישגים מקבל מימד חדש כשהוא צריך להתמודד עם מושג חדש של כישלון מאחר ובכתות הנמוכות לעולם לא קיבל ציונים נמוכים ואף נכשלים ואילו בתיכון כבר קיים המושג של תוצאה בלתי מספקת ואשר משמעותה המספרית הינה פחות מציון 55.
למעשה באותו הרגע הרף התחתון הזה מסמל עבור התלמיד מקום שאליו לא ירצה להגיע וכאן מתחילה למעשה להשתרש התחושה של הפחד מכישלון, לפחות בלימודים.
התלמידים השאפתנים באותה עת ישאפו לשמר את הציונים המושלמים, לא פחות מ- 95 ועבורם הרף הוא גבוה תמיד ופועלים הם תמיד על מנת להצליח ובגדול.
התלמידים השאפתנים מורגלים הם בתחושה של הצלחה ועבורם ציון כמו 80 שנחשב לציון טוב, עבורם הוא ממש לא טוב מאחר והם שואפים לציון מצויין ומושלם והם לא מוכנים להתפשר על ציון שהוא פחות ממושלם.
בדרך כלל גם טכניקת הלמידה שלהם בשלב הזה כבר מתורגלת להשגת ציונים מושלמים מאחר והם משקיעים את כל הזמן הנדרש לכך.
בהמשך חייו של אותו אדם ממשיכים האתגרים והנסיונות להגיע אליו וההתמודדות הופכת להיות קשה יותר ויותר, אולם מאחר ואופיו כבר מעוצב ומתורגל להצלחה שאז כל מערכת הערכים שלו מכוננת למקום של חוסר פשרנות בנוגע לעצמו ושאז השאיפה שלו מובילה אותו להשיג הישגים אשר רק הגבוהים ביותר יספקו אותו ואילו הפחות גבוהים יגרמו לו לתסכול ולחוסר סיפוק מאחר וירגיש שלא עמד בציפיות שלו מעצמו במקרה והוא מתחרה בעצמו ולא עמד גם בציפיות של הסביבה ממנו מאחר והסביבה רגילה לכך שהוא מצליח ועם פעם אחת הוא מקבל סתירת לחי ולא עומד בסטנדרטים שלו שהרי עבורו מהווה הדבר כישלון מריר והוא אינו מקבל את הציון 80 כציון מספק למרות כל מה שיאמרו לו.
האדם השאפתן ממשיך אל אתגרים נוספים בחייו בתוך כדי התנהלות מסוימת אשר לא נותנת לו את המרווח הזה של הבנה שמצוין וטוב מאוד לא סותרים את הטוב ואת הכמעט טוב ואשר המושגים של נכשל ובלתי מספיק אינם כלל חלק ממנעד ההצלחות.
האדם אשר מצפה מעצמו לציון מסויים ואף השיג אותו יראה בכך הצלחה גם אם נאמר לו כי על מנת לעבור מבחן מסויים הוא לא צריך לרדת מציון 75 שאז במידה ויקבל ציון 85 זה מבחינתו נחמד אבל לא ממש משנה, מאחר ומה שראה לנגד עיניו זו המשימה של לקבל 75 לפחות ושאז זו ההצלחה בעיניו ואין למעשה חשיבות לציון שהוא שונה מהציון שהוא היה צריך להשיג.
האדם השאפתן מן הצד השני לא ממש מתייחס לכך שהוא צריך לקבל לא פחות מ-75 מאחר וזו אינה כלל אופציה עבורו ומבחינתו הוא רגיל להצלחות וישאף כרגיל לציון מושלם ועגול – 100.
מכאן מתחיל מסלול חייו של אותו אדם לקבל מימדים נוספים ומושג הקריירה וההישגיות מקבל מימדים נוספים ומעניינים כאשר השאפתנות מובילה אותו להישגים טובים מאוד והוא בדרך כלל אינו מתפשר על בינוניות מאחר ואצלו היא מוגדת ככישלון וזה משהו מבחינתו שלא בא בחשבון מאחר והוא אדם טוטאלי ובלתי מתפשר, לא על דרכו ולא על שאיפותיו שהרי זה חלק ממנו וממבנה האישיות שלו.
ברגע שאותו אדם צריך להתחיל ולהתמודד עם כישלונות, ולכל אדם מגיע הרגע הזה, פה למעשה מתחיל המבחן האמיתי שלו מאחר והשאפתנות גורמת לו לחוסר יכולת לקבל משהו פחות ממושלם ושאז הוא מפתח תסכולים כי מבחנתו פחות ממושלם זה לא מספיק טוב ומבחינתו זה לא עובר.
אותו אדם מפתח תחושת חוסר סיפוק אשר הולכת ומשתלטת עליו ומשפיעה והולכת ומשתלטת על התנהגותו הן כלפי עצמו והן כלפי אחרים.
הוא חסר סבלנות עם עצמו בדרך כלל ואף יהיה חסר סבלנות כלפי אחרים מאחר ודרכו לראות את העולם היא בדרך כלל אך ורק מראייתו שלו ולא מיכולת לראות את הדברים מן הצד השני גם אם לאותו אדם יש באופן אובייקטיבי הרבה מאוד סיבות להיות מאושר מאחר והשיג המון מטרות ויעדים בחייו, בוחר הוא להתמקד במה שאין לו ובתחושת התסכול על כך מבלי יכולת להעריך את כל הטוב ואת החיובי שיש לו בחייו.
מכאן כי אכן קיימת שאפתנות-יתר באופן אובייקטיבי ומכאן שבמינון לא נכון היא מחטיאה את מטרתה והופכת לתכונה שלילית אשר גורמת לאדם לחוש חוסר סיפוק למרות כי באופן אובייקטיבי עושה הוא טוב ונכון.
אותו אדם, ברצותו להצליח ולשמר את אותה תחושת העילוי בלתי נתפסת כאשר מבין הוא כי מטרתו הושגה וכי הוא חווה תחושת התעלות ואשר אותה ישאף הוא לשחזר כל הזמן ובכל הזדמנות.
הפתרון הנכון עבורו הינו למעשה איזון נכון של הרצונות, איזון נכון של השאיפות ואיזון נכון של התמודדות עם תחושת החמצה וכישלון.
איזון נכון של הרצונות משמעו לשאוף אל המטרות אשר יגרמו לשמחה מאופן השגתם באמצעות המחשבה היצירתית ובאמצעות האינטואיציה והעניין הרב שמביא הדבר שאז יכול אותו אדם לייצר שמחה פנימית באמצעות מיקוד שלו על מטרותיו מצד אחד ומצב של רצון להימנע מכישלונות שהרי האיזון שלו זה גבולות הגיזרה שלו.